חתול המיין קון:
ה"ענק העדין" הוא אחד מכינויי החובה לחתול הזה, בעל החזות המרשימה והאופי הנוח.
המיין קון הוא החתול הביתי הגדול ביותר, הזכרים שוקלים בין 7-10 ק"ג והנקבות בין 5-8 ק"ג. מבנה הגוף הוא מלבני וארוך.
לחתול מאפיינים של חיים באקלים קר. הפרווה ארוכה למחצה, באוזניים יש שערות ארוכות ולעיתים ציציות בקצותיהן, דבר המשווה לו מראה של חתול בר (כדוגמת הקרקל). כפות הרגליים גדולות ובעלות פרווה ובכך מתאימות להליכה בשלג. הזנב מרשים וארוך במיוחד, מגיע עד השכמות ומכוסה פרווה עבה, מה שמעניק לו את הכינוי "הזנב עם החתול".
חתולי המיין קון אוהבים ללכת בעקבות בני הבית וממש "לא סובלים" שיסגרו בפניהם דלתות. הם אוהבים גם להיות בקרבת בני הבית ובסביבת כלבים וישמחו לישון לצד בעליהם. הם מסתקרנים מכל הנעשה בבית ומתעניינים בכל דבר, חלקם אפילו יודעים להביא כדור כשזורקים להם אותו. ובכלל זהו החתול הדומה ביותר באופיו לכלב. בהיותם גורים ניתן אף להרגילם לטייל עם רצועה.
למיין קון תכונה מיוחדת מאוד לביצוע תנועות גריפה בתוך כלי השתייה או לידו בטרם ישתו (מזכיר התנהגות של דביבון\רקון) ובכלל הם חובבי מים ואוהבים להשתעשע במים רדודים. תכונה ייחודית נוספת של הגזע היא שהזכר לעיתים קרובות משתתף בטיפול בגורים.
למיין קון תקשורת קולית מיוחדת, הם אינם מייללים בקולניות אלא משמיעים מעין ציוצים עדינים העומדים בניגוד גמור לגודלם המרשים. הם בעלי קשת רחבה של קולות המעידים על צרכים שונים כגון בקשת מזון, הזמנה למשחק וכו'.
חתול המיין קון הוא עדין, נאמן ומסתדר היטב עם ילדים וכלבים ואף עם אורחי המשפחה שבאים לבקר, שבד"כ כאשר הם פוגשים בחתול בפעם הראשונה המילה שנפלטת מפיהם היא- "וואו!".
היסטוריה:
חתול המיין קון התפתח מהכלאה בין חתולי בית קצרי פרווה של מתיישבים שהגיעו לאמריקה, לבין חתולים ארוכי פרווה שהגיעו באניות מסחר.
עד שנות השישים של המאה ה-19 החתול של חופה המזרחי של ארה"ב התפתח לחתול גדול, חזק ואינטליגנטי, הוא היה צייד מעולה המסוגל לשרוד את החורפים הקשים. החוואים אהבו לספר סיפורים ולהתרברב על כוחם וחוכמתם של חתולי המיין שלהם ואף החלו להציגם בירידים שם התחרו על התואר "אלוף קון של מדינת MANE".
בשנת 1878 השתתפו 12 חתולי מיין בתערוכת חתולים בבוסטון ולאחר מכן היה ניתן לראות את חתולי המיין בכל התערוכות של הערים הגדולות בארה"ב , הן במזרח והן במערב.
החל משנת 1910 ועד שנות ה-50 ירדה הפופולאריות של חתולי המיין המקומיים, כמעט עד כדי הכחדה, עקב הגעתם של גזעים אקזוטיים מאירופה ואסיה כמו למשל החתולים הפרסים.
בשנות ה-50 היו רשומים רק 20 חתולי מיין בספרי היוחסין של החתולים הגזעיים. לקח יותר מ25 שנות עבודה מאומצת של אנשים המסורים לגזע בכדי להגדיר סטנדרטים אחידים, לייסד מועדון חתולי מיין קון ולרשום 133 חתולים בכדי לקבל הכרה כגזע בשנת 1975.
הודות לאותה קבוצת אנשים יש לנו חתול גדול, מרשים ובעל אופי שאין שני לו.
